יום ראשון, 22 במאי 2011

שוק מחנה יהודה


שוק מחנה יהודה הוא שוק מזון וביגוד שהוקם בסוף המאה ה-19. שוק מחנה יהודה הוא השוק המרכזי של ירושלים. בשוק דוכנים וחנויות רבות, הכוללים דוכני ירקות ופירות טריים, אטליזים, מאפיות ומעדניות. כן יש בשוק חנויות לדברי מכולת, תבלינים, מזון אורגני, ממתקים, פרחים, כלי בית, כלי מטבח, כלי עבודה וביגוד, וגם דוכני פלאפל ומסעדות.
השוק התחיל להיווצר בסוף המאה ה-19 כשפאלחים ערבים מהכפרים ליפתא, דיר יאסין, שייח' באדר וכפרים אחרים שממערב לירושלים התחילו להביא את סחורתם למחירה בדרך יפו ליד שכונת מחנה יהודה. באותו זמן היה שם מגרש ריק אותו הפלאחים ניצלו כדי להציא את מרכולתם לעוברים. התוצאה מכך הייתה מצויינת: יושבי הנחלאות חסכו לעצמם את ההליכה הארוכה עד לשוקי העיר העתיקה המרוחקים, וכך גם יושבי הכפרים הערביים. לעות'מאנים ששלטו שם לא היה אכפת מהשוק. הם לא דאגו לתשתיות כלשהן כמו סככות ובורות מים, וגם לא פיקחו על המסחר המתקיים בו. בימי שרב, תושבי השכונות הקרובות פעמים רבות באו והשקו את ההפאלחים מים צוננים. באותה תקוהה גם נוצר שמו של השוק בהתחלה קראו לו וק ולירו על שם בעל המגרש אך בהמשך נקרא שוק מחנה יהודה על שם השכונה הצמודה אליו.
בתקופת המנדט התחוללה תפנית גדולה במראהו של השוק. המושל הראשון של העיר ראה בשוק דבר חשוב לשימור האופי של ירושלים וגם דרך לעודד את תושבי ירושלים להתפרנס מעצמם. הוא שכר את המהנדס אשבי שיתכנן באופן מסודר את השוק, כך שיכלול תשתיות ביוב, סניטציה, מים זורמים, תאורה, פתרונות לפינוי אשפה וכדומה. בסופו של דבר לא ביצעו את תוכנית אשבי בגלל בעיות בתקציב. השוק המשיך לפעול במתכונתו הישנה בתנאים סניטריים ירודים ובמראה עלוב ומוזנח. מאידך, קהל הקונים הלך וגדל, במיוחד לאחר פרעות תר"פ ותרפ"א, כאשר יהודים פחדו להיכנס לשוקי העיר העתיקה. במקביל השתנתה גם אוכלוסיית המוכרים בשוק - מפלאחים ערבים לעולים חדשים יהודים ותושבי השכונות, שהתפרנסו ממכירת תוצרת חקלאית ומוצרי מכולת. מי שניצל את המצב הייתה ישיבת עץ חיים, ששכנה ממזרח בצמוד למגרש בתוך חצר גדולה ורבועה. פרנסי הישיבה הקימו שורת חנויות בצמוד לחומת החצר ממערב, אשר פתחיהן פנו אל המגרש. מטרת החנויות הייתה לספק פרנסה ליושביה היהודים של העיר, ולהגדיל את קופת הישיבה מדמי השכירות שישלמו בעלי החנויות. כארבעים חנויות נבנו במהלך שנות ה-20 וה-30, ובנייתן מומנה בידי נדבנים ותורמים, שקבעו את שמם בלוחות זיכרון מעל פתחי החנויות. בעקבות קירוי השוק (להלן) לא ניתן היום להבחין בשלטים אלה. במקביל המשיכו לפעול הרוכלים והתגרנים במגרש ולירו, והבריטים רדפו אותם וניסו כל העת להשליט סדר וניקיון בשוק. הם דרשו את הריסתן של כל סככות הפח והעץ, והוציאו צווים האוסרים על מכירת תוצרת חקלאית ללא פיקוח.
כעבור זמן נוסדו שלוש שוקי קבע: רחוב האגס ורחוב התפוח, שוק ההלוואה והחיסכון, והשוק העיראקי.
רחוב האגס ורחוב התפוח: הוועד נחלץ לעזרת התגרנים, וסייע כלכלית על ידי מתן הלוואות לכמה מהם, שביקשו להפוך את חנויותיהם למבני קבע. הוועד גם ניהל משא ומתן עם משפחת ולירו שהייתה בעלת הקרקע, ובסופו של דבר נרכשה חלקת אדמה בחלק הפונה לרחוב אגריפס, ועליה נבנו ארבע שורות חנויות בשני רחובות צרים שנקראו רחוב התפוח ורחוב האגס. חלוצי החנויות הבנויות באזור זה היו ברובם בני העדה הפרסית שגרו בשכונת נווה שלום הסמוכה, ובהם אליהו יעקב בנאי ובנו מאיר אליהו, אבותיהם של בני משפחת בנאי המפורסמת. בראשית שנות ה-2000 שונה שמו של רחוב האגס לרחוב אליהו יעקב בנאי שהיה מחלוצי השוק ואחת הדמויות הבולטות בו.
שוק ההלוואה והחיסכון: רק בשנת 1930 הצליחו הרוכלים להתארגן יחד, ובסיועו של "ועד העיר" רכשו את הקרקע שמדרום לרחוב האגס. "בנק הלוואה וחיסכון" העניק להם הלוואה באשראי לשש שנים, אך התנה זאת בקריאת השוק על שמו. השוק החדש נבנה בין שורות החנויות המקוריות לבין רחוב אגריפס (בין הרחובות השקד, עץ חיים, אגריפס ומחנה יהודה). שלט הקיים עד היום ברחוב השקד 1 מציין כי "שוק הלוואה וחיסכון" נוסד בשנת תרצ"א על ידי ועד העיר ליהודי ירושלים. עריית ירושלים הבריטית קבעה כללים לגבי השוק ואלו הם: חזית אבן אחידה לכל החנויות; גודל אחיד של 16 מטרים רבועים לכל חנות; מיקום חלונות סימטרי; שערי ברזל מתקפלים ומרזבים זהים לכל החנויות; הגבלת מיקום הסחורה מחוץ לחנות בדוכן שלא יעלה על 40 ס"מ ועוד. התקיימו כמה ריבים בין העיריה והסוחרים על כל מיני פרטים כמו מי יבנה שירותים ציבוריים.
השוק העיראקי: פחות משנה לאחר הקמתו של שוק הלוואה וחיסכון, פנו כעשרים בעלי דוכנים ל"ועד העיר" וביקשו ממנו לסייע להם לבנות חנויות קבע. למרות התנגדותם של סוחרי שוק הלוואה וחיסכון, שחששו מפגיעה בפרנסתם, נרכשה חלקת אדמה ממערב לשוק הקבע הראשון. בשנת 1931 נחנך במקום שוק נוסף, אשר ברבות השנים אוכלס בידי סוחרים יוצאי עיראק, ולכן הוא מכונה "השוק העיראקי". שוק זה שוכן ממערב לרחוב מחנה יהודה וגובל ברחוב השקמה וברחוב בית יעקב.
לאחר קום המדינה שוק מחנה יהודה הלך והתפתח עם השנים, וכיום (2010) הוא מכסה שטח ניכר, המשתרע בין ישיבת עץ חיים ממערב ושכונת בית יעקב ממזרח. החנויות הצפוניות ביותר שוכנות ברחוב יפו, מול שכונת מחנה יהודה, ואילו חנויותיו הדרומיות ביותר, שוכנות משני צדיו של רחוב אגריפס. במהלך השנים נעשו ניסיונות לשפר את תשתיותיו ואת מראהו של השוק, אולם רוב הסוחרים בשוק, שנמנו על האוכלוסייה החלשה של שכונות הנחלאות, לא שיתפו פעולה, והשוק נותר מוזנח ועלוב למראה. אורי עמדי פעל רבות למען פיתוח השוק וביניהם: הקמתה של קבוצת כדורגל ייצוגית של השוק, החלפת ציפוי האספלט הרעוע והמבוקע בריצוף חדיש, החלפת גגוני הפח הדולפים שכיסו את רחוב עץ חיים והסמטאות הסמוכות לו בגג עמיד, והחלפת מערכת הניקוז וכן המנורות הישנות וריקועי הפח החלודים.

מיקומו המרכזי וצפיפותו של השוק הפכו אותו ליעד למחבלים. בשנת 1968 נהרגו 15 אזרחים ונפצעו כ-50 בפיצוץ מכונית תופת ברחוב אגריפס. במאי 1993, כאשר מחבל פלסטיני דקר שני נערים ישראלים ופצע אותם קל. אירוע זה התפרסם בעיקר בשל בלה פרוינד, אשה חרדית שהגנה על המחבל בגופה מפני ההמון שביקש לנקום בו. באוקטובר 1994 התפוצצה בסמוך לשוק מכונית תופת שגבתה את חייהם של שני אזרחים; ביולי 1997 הרג מחבל מתאבד 16 אזרחים; בנובמבר 2000 התפוצצה מכונית תופת נוספת, שהרגה שני אזרחים. באפריל 2002 התפוצצה מחבלת מתאבדת בתחנת אוטובוס בכניסה לשוק, והרגה ארבעה אזרחים ושני עובדים זרים. עקב הפיגועים הרבים נחסמו הכניסות לשוק למעבר חופשי, וכיום ניתן להיכנס אליו רק דרך פתחים צרים המאובטחים דרך קבע בידי שוטרי משמר הגבול.

‏אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה